Stav Theodor‑Kimhi

לפני 60 שנה בדיוק הלך לעולמו הפסל השווייצרי אלברטו ג'קומטי. פסליו, שהפכו לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם הפיסול המודרני, עיצבו מחדש את האופן שבו אנחנו חושבים על הדמות האנושית.

ג'קומטי היה אמן מצליח כבר בחייו, אך בעשור וחצי האחרון זינק ערכן של עבודותיו, וחלק מפסליו נמכרו ביותר מ-100 מיליון דולר. דמויותיו האנושיות - דקות, מאורכות ושבריריות - הפכו לסימן ההיכר שלו, אך עבורו הן מעולם לא היו רק סגנון. הן היו הדרך לחקור את אחת השאלות שהעסיקו אותו לאורך כל חייו: מהו ייצוג אנושי? עם זאת, לדמויות שלו לא ניתנו מאפיינים מזהים. הן אינן משויכות לגיל, למעמד חברתי או למוצא אתני. הן אוניברסליות, על-זמניות, ומצליחות לייצג את האדם באשר הוא.

לפני כשבועיים נפתחה במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק אחת התערוכות המסקרנות של הקיץ: 17 פסלים של ג'קומטי הוצבו בתוך ומסביב למקדש דנדור, אחד החללים המרשימים ביותר במוזיאון.

הבחירה אינה מקרית.

השפה הפיסולית של ג'קומטי נולדה, במידה רבה, מתוך היכרות עמוקה עם אמנות מצרים העתיקה. כשהגיע לפריז בשנות ה־20, הוא בילה שעות ארוכות בגלריות המצריות של מוזיאון הלובר. הרישומים והמחקרים שלו מאותה תקופה מעידים על עיסוק מתמשך באופן שבו המצרים תיארו את הגוף האנושי: דמויות מונומנטליות, סמליות, אך בו בזמן מלאות בנוכחות אנושית.

כעת, בתוך מקדש מצרי מהמאה הראשונה לפני הספירה, ניצבות 17 יצירות של ג'קומטי, ובהן Woman Walking (1932) ופסלים מסדרת Women of Venice (1956). הדמויות המאורכות שלו ניצבות מול הדמויות החקוקות באבן המקדש, ונוצר דיאלוג מרתק בין שני עולמות אמנותיים המרוחקים זה מזה אלפי שנים, אך עוסקים באותה שאלה בסיסית- כיצד מייצגים את האדם.

כפי שאמרה אוצרת קרן ג'קומטי בפריז:
"האמנות המצרית הדהדה עם חיפושו המתמיד של ג'קומטי אחר מונומנטליות ואנושיות בו-זמנית."

זו אינה רק תערוכת פסלים. זו חוויה של חלל, אור וקנה מידה, שבה כל תנועה של המבקר משנה את מערכת היחסים בין העבודות לבין המקדש.

גם אם כבר ביקרתם במטרופוליטן בעבר, זו הזדמנות נדירה לראות את אחד החללים האייקוניים ביותר שלו מזווית חדשה.

📍 The Met Fifth Avenue, ניו יורק
📅 עד 8 בספטמבר, 2026

היי כולם,

הפוסט של היום מוקדש לחברי הקהילה שנמצאים בישראל 🇮🇱

היום נפתח יריד צבע טרי, אחד מאירועי האמנות שאני הכי אוהבת ומחכה להם בכל שנה. השנה מציין היריד את שנתו ה־14, והוא ממשיך להיות אחד האירועים המסקרנים והמשפיעים ביותר בשדה האמנות והעיצוב הישראלי.

בתור מי שעוקבת אחרי עולם האמנות כבר שנים, אחד הדברים שאני הכי אוהבת בצבע טרי הוא האפשרות לגלות אמנים ישראלים שעדיין לא נמצאים בכל רדאר. לא פעם אני פוגשת שם יוצרים בתחילת דרכם, ואז כמה שנים מאוחר יותר רואה אותם מציגים בגלריות מובילות, במוזיאונים ובאוספים פרטיים. מבחינתי, זו אחת הסיבות שהיריד הזה נשאר כל כך רלוונטי ומרגש גם אחרי כל כך הרבה שנים.

מעבר לעבודות עצמן, צבע טרי הוא מקום שבו אפשר להרגיש את הדופק של הסצנה המקומית, לראות מה מעסיק אמנים היום, אילו חומרים ורעיונות תופסים מקום, ואיך אמנות מגיבה למציאות שסביבה. לצד אמנות עכשווית תמצאו גם עיצוב, פרויקטים מיוחדים, יוזמות חברתיות ושיתופי פעולה שמרחיבים את השיחה מעבר לקירות הגלריה.

אם אתם נמצאים בישראל בימים הקרובים, אוהבים אמנות, מתעניינים באיסוף, או פשוט נהנים לגלות יוצרים חדשים- אני ממליצה בחום לקפוץ לביקור.

ואם אתם מגיעים, ספרו לי אילו עבודות או אמנים תפסו לכם את העין 🎨✨
היריד יתקיים עד ה-29 ביוני.
freshpaint.co.il

היום אני רוצה להמליץ לכם על שלוש תערוכות שוות במיוחד בניו יורק, שכל אחת מהן עושה שימוש במסורת אמנותית היסטורית אחרת כדי לעסוק בשאלות עכשוויות. למרות ההבדלים (העצומים, יש לומר) ביניהן, שלושתן מדגימות כיצד שפות חזותיות מן העבר יכולות להישאר רלוונטיות, חיות ומעוררות מחשבה גם היום.

🌺 Fred Tomaselli | Blooms Disrupted

📍 James Cohan Gallery
🗓️ עד 27 ביוני 2026

בתערוכה החדשה שלו, Blooms Disrupted, פרד טומאסלי לוקח את רעיון הגן ומפרק אותו לכדי עולם חזותי כמעט פסיכדלי. העבודות נוצרו בהשראת הגן שתכנן רוברט אירווין במוזיאון Getty בלוס אנג'לס. אירווין ראה בגן יצירת אמנות חיה ולא רק עיצוב נוף, והרעיון של שינוי מתמיד ותפיסה חזותית משתנה מהדהד גם בעבודותיו של טומאסלי.

הציורים מתפוצצים בצבע, בדפוסים חוזרים ובצורות גיאומטריות, ונעים ללא הרף בין סדר לכאוס. התוצאה היא קומפוזיציות קלידוסקופיות המשלבות מוטיבים מהטבע יחד עם מבנים מופשטים ויוצרות תחושת תנועה כמעט היפנוטית.

לצד הציורים מוצגים גם קולאז'ים המבוססים על עמודי ה-New York Times. החיבור בין עולם החדשות היומיומי לבין נוף דמיוני וצמחי מעלה שאלות על היחסים בין טבע, מידע ורעש תקשורתי בעידן הנוכחי.

🌄 Whitney Bedford

📍 Miles McEnery Gallery
🗓️ עד 20 ביוני 2026

ויטני בדפורד, אמנית אמריקאית המתגוררת בלוס אנג'לס, היא דוגמא מצוינת לרומנטיקה עכשווית (המושפעת מהזרם הרומנטי של המאה ה-19). בדפורד משלבת בין מסורת ציור הנוף הקלאסי לבין שפה ציורית המאופיינת בהשטחת החלל ובצמצום העומק הפרספקטיבי. היא שואבת השראה מציורי רנסנס ומנופי עבר אידיליים, אך במהרה חודרים אליהם סימנים מובהקים של ההווה: שקיעות ניאון, כבישים, צורות גיאומטריות, אדריכלות עכשווית ועצי הדקל של דרום קליפורניה.

התוצאה היא נוף שנע בין יופי לרמז מתמיד של אי-יציבות. לצד הרומנטיקה של הטבע נוכחת תחושת משבר סביבתי, המושפעת גם מהשריפות הגדולות שפקדו את לוס אנג'לס בינואר 2025. בדפורד משתמשת בנוף לא רק כנושא ציורי, אלא ככלי לחשיבה על האופן שבו שינויי האקלים משנים את מערכת היחסים שלנו עם הסביבה הטבעית.

🪞 Arghavan Khosravi | What Remains

📍 Uffner & Liu Gallery
🗓️ עד 2 ביולי 2026

אחרונה חביבה ובעיני הכי מעניינת היא התערוכה What Remains של האמנית האיראנית ארגוואן חוסראווי. חוסראווי בונה עולם שנראה כמו חלום רב-שכבתי; היא משלבת בין מסורת המיניאטורה הפרסית לבין מבנים המזוהים עם יצירות מזבח אירופיות מימי הביניים, ויוצרת קומפוזיציות עשירות שבהן גילוי והסתרה מתקיימים בו-זמנית. דלתות, וילונות וחבלים מופיעים שוב ושוב בעבודותיה, מסתירים חלקים מהדימוי וחושפים אחרים. דמויות נשיות רבות נראות רק באופן חלקי, כאילו הן לכודות בין נוכחות להיעדר.

חוסראווי, שחיה ופועלת כיום בקונטיקט, משתמשת בשפה החזותית הזו כדי לחקור את חוויית החיים של נשים תחת מערכות פוליטיות, תרבותיות ודתיות מגבילות, ואת המתח המתמיד בין נראות, שליטה וחופש.

שלוש תערוכות, שלוש שפות חזותיות מן העבר, ושלוש דרכים שונות להביט דרכן על ההווה. איזו מהן הכי מסקרנת אתכם? 🤍

אתמול הלך לעולמו אחד האמנים האיקוניים והמשפיעים ביותר של תקופתנו, האמן הבריטי דייויד הוקני.
הוקני יצר למעלה משישה עשורים והמשיך לעבוד כמעט עד ליומו האחרון.

לאורך הקריירה שלו הוא לא הפסיק להתחדש, לחקור ולדחוף את גבולות המדיום; מציור ורישום, דרך צילום והדפס, ועד יצירה דיגיטלית באייפד.

הוא התפרסם בזכות השפה הוויזואלית הייחודית שלו: צבעוניות עזה, אור קליפורני מסנוור, קומפוזיציות נועזות, ובעיקר סדרת ציורי הבריכות האיקונית שלו, שהפכה לחלק בלתי נפרד מהקאנון של האמנות המודרנית.

אבל מעבר לאסתטיקה המזוהה איתו, הוקני היה אמן של התבוננות. אמן שפעל In situ וידע לקחת רגעים יומיומיים, נוף, אור או אינטימיות אנושית, ולהפוך אותם לחוויה חזותית עמוקה ובלתי נשכחת.

המורשת שלו היא תזכורת לכך שאמנות גדולה לא רק מתעדת את העולם, היא משנה את הדרך שבה אנחנו רואים אותו.

יש סוד קטן לעולם האמנות של ניו יורק: חלק מהאמנות העכשווית המסקרנת ביותר בעיר בכלל לא מוצגת במוזיאונים או בגלריות, אלא מסתתרת דווקא בחנויות התכשיטים היוקרתיות של השדרה החמישית ✨

המוסד הראשון הוא תכשיטי טיפאני. כבר מראשית דרכה, טיפאני לקחה חלק פעיל בעולם האמנות. המייסד, צ'ארלס טיפאני, היה פטרון של מוזיאון המטרופוליטן וממייסדי אגודת האמנויות היפות של ניו יורק. בנו, לואיס טיפאני, היה מהאמנים המרכזיים של זרם האר נובו האמריקאי. מכירים את מנורות טיפאני? 🙂

בחנות הדגל של טיפאני בשדרה החמישית תוכלו למצוא אוסף אמנות מרשים במיוחד, כולל הציור המפורסם של בסקיאט מהקמפיין של ביונסה וג'יי זי. לצידה מוצגות עבודות של אמנים אמריקאים מובילים כמו ג'יימס טורל (שבאמת שווה פוסט בפני עצמו), ראשיד ג'ונסון ועוד.

יחסי הגומלין בין אמנות לתכשיטי יוקרה לא נעצרים בטיפאני. גם המותג האיטלקי בולגרי מתהדר בקשר הדוק לעולם האמנות. החברה הפכה החל מהשנה לשותפה רשמית של הביאנלה בונציה, היא תומכת באמנים צעירים ותורמת רבות לשימור עתיקות ברומא.

אבל, החיבור המסקרן ביותר הוא לאמן הפופ אנדי וורהול. התכשיטים של בולגרי בשנות ה-70 וה-80 הושפעו ישירות מפופ ארט, ו-וורהול עצמו היה אובססיבי למותג ואספן נלהב של תכשיטים. הוא אמר פעם: “כשאני ברומא, אני תמיד מבקר בבולגרי. זה המוזיאון החשוב ביותר לאמנות עכשווית.” זו אמירה מעניינת, כי היא מערערת על ההפרדה שאנחנו רגילים לעשות בין אמנות, עיצוב, אופנה ואובייקטים של תשוקה. עבור וורהול, הגבולות האלה היו מטושטשים ממילא.

עוד חיבור לאמנות מתקיים במותג שאנל. קוקו שאנל הייתה אספנית אובססיבית של אמנות ועתיקות. הדירה האגדית שלה בפריז הייתה מלאה בחפצי אמנות ותרבות שאספה. באותה תקופה, אספנות של אמנות וחפצים מהמזרח נחשבה לשיא התחכום התרבותי והייתה חלק משמעותי מהשפעות המודרניזם המערבי- תופעה שהחלה כבר במאה ה־19 והמשיכה עמוק אל תוך המאה ה־20. הטעם האקלקטי הזה נוכח גם בחלל התכשיטים של שאנל כיום: חלק מהאוסף מוצג בחלל הציבורי הפתוח לקהל, וחלקו שמור ללקוחות פרטיים בחדרים האינטימיים שבקומה העליונה.

זה אולי נשמע מפתיע, אבל אולי זה רק מוכיח שאמנות, עיצוב ויוקרה תמיד היו שזורים זה בזה.

האם הופתעתם מהחיבור בין שני העולמות? 💎🖼️

אנקדוטה קצרה: וורהול הציע פעם לניקולה בולגרי, נכדו של מייסד הבית, כמה מהציורים שלו בתמורה לתכשיטים של בולגרי. בולגרי סירב, ולימים הודה שזו הייתה העסקה הגרועה בחייו 😅 לכן, כשהחנות נפתחה מחדש ב 2017 נתלו בה שלושה הדפסים של וורהול באיזור ה VIP.

🎶 Clinamen | סלסט בורסייה-מוז'נו ב–Park Avenue Armory 🎶

מחר נפתחת בניו יורק אחת העבודות המהפנטות והמדוברות של השנים האחרונות: Clinamen של האמן, המוזיקאי והמלחין הצרפתי Céleste Boursier-Mougenot.

במרכז המיצב ניצבים אגנים עצומים מלאים במים, שעל פניהם צפות מאות קערות קרמיקה לבנות. זרם עדין מניע אותן באיטיות, וכאשר הן נפגשות זו בזו הן מפיקות צלילים עדינים ובלתי צפויים. התנודות האקוסטיות הללו, ללא כל התערבות של מבצע, הן לב לבה של היצירה; סימפוניה אמיתית של הרגע, המתפתחת עם זרימה של גלים בלתי נראים.

ביצירה הצליל הופך לחומר חי והמבקר מוזמן להשתתף באופן פעיל בחוויה. שמה של העבודה, Clinamen, לקוח מהפיזיקה האפיקוראית ומתאר את הסטייה האקראית של אטומים- רעיון המשקף את אופייה המשתנה של מיצג האמנות. כל תנועה של המים יוצרת מפגש חדש בין הקערות, וכל מפגש מוליד צליל אחר. כך נבנית סימפוניה חיה שאינה חוזרת על עצמה לעולם.

העבודה ממשיכה את עיסוקו רב השנים של בורסייה-מוז'נו בגבול שבין אמנות, מוזיקה וחוויה חושית. חפצים יומיומיים מקבלים כאן תפקיד חדש, והצליל הופך לחומר פיסולי של ממש. המבקרים מוזמנים לשוטט בחלל, להאט את הקצב, ולהתמסר לרגע שבו הזמן נדמה כמעט כמושעה.

בגרסה החדשה המוצגת ב־Park Avenue Armory, המיצב ממלא את חלל ה־Drill Hall העצום והופך אותו לנוף אקוסטי ומדיטטיבי, שבו מים, קרמיקה, אדריכלות ונוכחות אנושית נפגשים לדיאלוג עדין ומתמשך.

📍 Park Avenue Armory, New York
📅 10 ביוני – 26 באוגוסט 2026

זו אחת מאותן עבודות שקשה להסביר במילים! צריך פשוט להיות שם, להקשיב, ולהיסחף. ✨

חווייה מומלצת גם לילדים! 😊

הפעם אני לוקחת אותנו קצת יותר קרוב לבית, אל העיירה מונטקלייר, חצי שעה מאיתנו.

ב־Montclair Art Museum מוצגות בימים אלה יותר ממאה עבודות מתוך האוסף הפרטי של אן ומל שאפר, זוג שאסף אמנות עכשווית במשך יותר מארבעה עשורים. אבל מה שהופך את התערוכה הזו למיוחדת הוא לא רק מי האמנים שעל הקירות, אלא הדרך שבה האמנות מוצגת.

אספני אמנות רציניים מחזיקים בדרך כלל הרבה יותר עבודות ממה שניתן להציג בבית, ומחליפים ביניהן מדי פעם. אצל בני הזוג שאפר הסיפור שונה. לאורך השנים הם רכשו יצירות שסיקרנו אותם, אתגרו אותם או ריגשו אותם, ולאו דווקא כאלה שהתאימו לטרנדים בשוק. ובעיקר, הם תמיד חיו עם האמנות שלהם. לא שמרו אותה למחסן, לא הסתירו אותה מאחורי זכוכית, אלא שילבו אותה בחיי היומיום.

זו גם הסיבה שהתערוכה אינה מרגישה כמו תערוכה מוזיאלית טיפוסית. הבחירה האוצרותית ברורה כבר מהרגע הראשון: אין כמעט לייבלים או טקסטים על הקירות. בכוונה. כך גם נראה הבית של בני הזוג שאפר. העבודות מסודרות לפי האופן שבו הוצבו בחדרי הבית, ובחללי הגלריה פוזרו כיסאות המזמינים את המבקרים לעצור, לשבת ולהתבונן. לרגעים מרגישים פחות כמו מבקרים במוזיאון ויותר כמו אורחים בבית מלא אמנות.

מה שנשאר איתי מהביקור הוא הרעיון שאמנות אינה משהו ששומרים ליום מיוחד. היא חלק מהחיים עצמם. ולמרות שקשה להתעלם מהערך הכספי של חלק מהעבודות בתערוכה, אספנות של אמנות אינה שמורה רק לבעלי הון. היא יכולה להתחיל מתצלום של אמן מקומי שאתם אוהבים, הדפס קטן שקניתם בטיול, או אפילו מציאה בחנות עתיקות שכונתית. הנקודה היא לא היוקרה, אלא להקיף את עצמכם בדברים שמעוררים בכם רגש, מחשבה וסקרנות. ✨

מה לא לפספס בתערוכה?

🖼️ Untitled #408 של Cindy Sherman (2002), עבודה מתקופה מכרעת בקריירה של אחת האמניות המשפיעות בדורה.

🖼️ עבודה של Nick Cave מ־2018, שבה ראש ברונזה מחובר לערימה של חולצות בדגל ארצות הברית. אחת הנוכחויות החזקות בתערוכה.

🖼️ Jimmy Paulette and Misty in a Taxi, NYC של Nan Goldin (1991), צילום שנשאר איתך הרבה אחרי שעוזבים את החדר.

אם כבר מגיעים, שווה לשלב גם טיול במונטקלייר עצמה. ☕️ זו אחת העיירות המקסימות בניו ג'רזי, עם גלריות קטנות, בתי קפה ומסעדות ואווירה יצירתית שמורגשת כמעט בכל פינה.

טיפ קטן: 📚 מחזיקי כרטיס Public Library באיזורינו יכולים ליהנות מכניסה חינם למוזיאון ל־2 מבוגרים וילדים חופשי.

📅 התערוכה פתוחה עד 28 ביוני 2026

בהמשך לשיח הביקורתי הבוחן את השאלה ״מהי אמנות?״, קשה להתעלם מהתערוכה של אחד האמנים שניתן לומר כי השפיעו על עולם האמנות יותר מכל אמן אחר במאה ה 20: האמן הצרפתי אמריקאי Marcel Duchamp. דושאן, בחשיבה פורצת דרך ורדיקלית לזמנה, סלל את הדרך לעידן חדש של חופש יצירתי שהדיו מורגשים עד היום. באמצעות תערוכה רטרוספקטיבית רחבת היקף, הכוללת כ 300 עבודות ומשתרעת על פני שישה עשורים של יצירה, מנסה Museum of Modern Art (MoMA) להתחקות אחר מסלולו של אמן יוצא דופן שבחר שלא להשתייך לזרמים האמנותיים שפעלו סביבו, אלא לעצב לעצמו שפה אמנותית ייחודית ועצמאית.

דושאן מזוהה יותר מכל עם ה"רדי מיידס" שלו, חפצי יום יום שנלקחו מהקשרם המקורי והוצגו כאמנות. המפורסמת שבהן היא Fountain מ 1917, משתנה שהוגשה לתערוכה תחת שם בדוי ושינתה מן היסוד את השיח הפילוסופי סביב האמנות. העבודה עוררה שאלות עמוקות על גבולות המדיום, תפקידו של האמן, מושג המקוריות והאופן שבו אנו מגדירים יצירת אמנות.

אף שהתערוכה מבקשת לבחון את היקף יצירתו של דושאן באופן כמעין מחקרי, כמעין מעבדה רחבת ממדים, נדמה לעיתים שאוצריה מבקשים להציג מחדש את דמותו של האמן יותר מאשר להציע פרשנות חדשה או גילוי משמעותי אודותיו. אהבתי במיוחד את הבחירה לכלול את ציוריו המוקדמים, ובהם Nude Descending a Staircase (No. 2) מ 1912, שכן רבים אינם מודעים לכך שדושאן החל את דרכו כצייר. עם זאת, הורגש בעיניי חסרונן של עבודותיו הקינטיות והתנועתיות, שעמדו על התפר שבין אובייקט, תנועה ותפיסה, וביטאו את אחד הרעיונות המרכזיים ביצירתו: אמנות כחוויה, ולא רק כאובייקט.

ועדיין, האפשרות לראות יחד גוף עבודות כה רחב של אחד האמנים המשפיעים והחידתיים ביותר של המאה ה 20, הופכת את התערוכה לביקור ששווה בהחלט להקדיש לו זמן.
בתצוגה עד 22 באוגוסט 2026.

אם חודש מאי מסמן את יריית הפתיחה של עונת האמנות בניו יורק, הרי שיוני הוא גולת הכותרת עבור אוהבי האמנות באשר הם. המוזיאונים האיקוניים והגלריות החדשניות בעיר פותחים את התערוכות המסקרנות והשאפתניות ביותר שלהם, והעיר כולה מוצפת בתרבות חזותית במיטבה ✨

אחד המוזיאונים שראוי להקדיש לו פוסט בפני עצמו הוא הגוגנהיים, שבו תיפתח ב־5 ביוני התערוכה Pop: From the 1960s to Today. כפי ששמה מרמז, התערוכה בוחנת את הדיאלוג המתמשך בין עבודות פופ איקוניות משנות ה־60 לבין יצירות עכשוויות שנרכשו לאורך השנים וממשיכות להרחיב, לערער ולעדכן את השפה הפופית.

המוזיאון צולל אל הארכיון העשיר שלו ומציג עבודות של ענקי התחום, בהם אנדי וורהול, רוי ליכטנשטיין וקלאס אולדנבורג (פסל שוודי אמריקאי שנודע בעיקר בזכות עבודתו על פסלים סביבתיים שמהווים גרסאות ענק של חפצים יום-יומיים. מוטיב מרכזי נוסף ביצירתו הוא גרסאות רכות של חפצים קשיחים), לצד אמנים עכשוויים פורצי דרך כמו מאוריציו קטלאן, שלו אקדיש פוסט נפרד. דרך עיסוק במדיה, צריכה, פרסום ותרבות המונים, התערוכה בוחנת מחדש שאלות יסוד: מהי אמנות? היכן עובר הגבול בין אמנות גבוהה לתרבות פופולרית? ומהו תפקידו של המוזיאון בהגדרת מה ראוי להיקרא יצירת אמנות?

וכאילו שזה לא מספיק, כחלק מהתערוכה יוצג גם אחד מחדרי המראות האייקוניים של יאיו קוסאמה 🪩 תוספת חווייתית וסוחפת במיוחד, שמכניסה ממד כמעט אינסופי של השתקפות, צבע ודימוי אל תוך השיח על תרבות חזותית וצריכה.

אין לי ספק שזו הולכת להיות תערוכה נועזת, צבעונית, חכמה וחווייתית 🎨 וכנראה גם התערוכה שאני באופן אישי הכי מחכה לראות בקיץ 2026.

שבוע שעבר היה אחד השבועות ההיסטוריים בעולם שוק האמנות. אבל המכירה היא לא הסיפור הגדול פה.

🔨 Number 7A של ג'קסון פולוק נמכר בבית המכירות הפומביות-Christie's ב-181.2 מיליון דולר!!! שיא חדש אחרי שהשיא הקודם של פולוק היה 61.2 מליון בשנת 2021. אבל הסיפור הוא לא הציור. הסיפור הוא מה שהמכירה חושפת על הדרך שבה אוסף גדול נבנה.

פולוק הוא הצייר האמריקאי שהמציא את ה-drip painting: ציור מתוך תנועה, שפיכת צבע ישירות על הבד המונח על הרצפה. הוא הפך את מרכז הכובד של עולם האמנות מפריז לניו יורק. הציור הזה, משנת 1948, הוא מהשיאים של הקריירה שלו.

אבל מי שמכר אותו הוא הסיפור האמיתי. סאי ניוהאוס ניהל את קונדה נאסט 40 שנה ובנה את אוסף האמנות שלו לפי עיקרון אחד פשוט: לא לרכוש הרבה, אלא לרכוש את הגרסה הטובה ביותר של כל אמן שבחר, ואז לא לפחד למכור אותה כשמצא גרסה טובה יותר. הוא עבד צמוד עם הדילר טוביאס מאייר שנים על גבי שנים כדי לעצב ולערוך את האוסף, והשקיע עם אשתו ויקטוריה מעל 700 מיליון דולר. מאז מותו, מאייר מביא את האוסף למכירה בגלים מחושבים, בזהירות, כדי שהשוק לא יוצף ביצירות איקוניות בו-זמנית. אחרי המכירה הזו, 47 יצירות מאוסף ניוהאוס הניבו מעל מיליארד דולר. להשוואה: אוסף פול אלן, הגדול ביותר שנמכר אי פעם, חצה ב-2021 את שער 1.6 מיליארד. מ-155 יצירות. ניוהאוס: שליש מהיצירות, שני שלישים מהמחיר. זו התוצאה של עבודה אוצרותית איכותית.

christies.com: Jackson Pollock, Number 7A

מתוך פוסט של ARTernative

כשאמנות, כסף גדול ותרבות פופולרית נפגשים, נוצרת הדרמה המזוקקת שרק שוק האמנות העולמי יודע לספק. השבוע קיבלנו שיעור מאלף באיך הופכים פסל מודרניסטי בן מעל מאה שנה ללהיט ויראלי, וכיצד קמפיין שיווקי מבריק מתרגם למיליוני דולרים.

זה התחיל בסרטון פרומו קצר שהפיק בית המכירות כריסטיס. על המסך: ניקול קידמן, בנעלי סטילטו של לובוטן, צועדת בביטחון במסדרונות מטה החברה, נכנסת למעלית פרטית וחושפת מאחורי וילונות לבנים את "דנאיד" (על שם הדנאידות מהמיתולוגיה היוונית) - פסל ראש ברונזה אייקוני משנת 1913 של קונסטנטין ברנקוזי. המטרה הרשמית הייתה לייצר באזז לקראת המכירה של יצירת המופת, שהגיעה מהאוסף הפרטי של איל התקשורת המנוח סמואל אירווינג ניוהאוס (שרכש אותה ב-2002 תמורת סכום שנחשב אז לשיא: 18.2 מיליון דולר).

התוצאה? בערב המכירה הפומבית בניו יורק, הפטיש נחת על מחיר בלתי נתפס של 93 מיליון דולר. יחד עם העמלות והמיסים, הסכום הסופי הגיע ל-107.6 מיליון דולר, מה ששבר רשמית את שיא המכירות של הפסל.

הסיפור הזה הוא תזכורת לכך שאמנות גדולה לעולם אינה פועלת בחלל ריק; היא חיה, מגיבה ומנהלת דיאלוג עם התרבות העכשווית. זהו מהלך שיווקי מדויק, שמזכיר לנו שוב את הדיון לגבי חיבורים (מרתקים, אבל לא רק) המתרחשים בנקודת המפגש שבין היסטוריה, אמנות, תרבות עכשווית וכסף גדול.

רוצים לראות את הסרטון? הנה הלינק: youtu.be/nMDlal5tQP8

מאי הוא החודש הגדול ביותר לאמנות בניו יורק. שבוע ירידי האמנות הגדולים של ניו יורק אמנם נסגר בשבוע שעבר, עם ירידי אמנות דוגמת Frieze Art של הגלריות הגדולות והחזקות ביותר בעיר, ירידים מסקרנים כמו NADA‏ (New Art Dealers Alliance), יריד שמוקדש לגלריות צעירות, קולות חדשים ואמנות עכשווית ניסיונית, ו־Independent Art Fair, יריד אינטימי יותר שמתמקד בפרזנטציות אוצרותיות וסולו־שואוז איכותיים, אבל העיר עדיין מלאה בתערוכות ששווה מאוד לראות.

🖼️ בגלריות המבחר עכשיו הוא כ"כ טוב שזו הייתה משימה קשה מאד לסנן מכל מה שמוצג אבל הנה התערוכות שלדעתי חובה לראות!

שלום לכל המצטרפים והמצטרפות 👋

למי שלא מכיר/ה אותי, אני סתיו תאודור קמחי, אוצרת ויועצת אמנות. עברתי לטנפליי לפני שנה וחצי עם בעלי ושני הבנים שלנו (5 ו-7), ומאז אני מגלה שוב ושוב כמה סצנת האמנות באזור שלנו עשירה, מסקרנת ואינסופית.

פתחתי את הקבוצה הזו כדי לעשות סדר ולשתף את הדברים שבאמת שווה להכיר, בלי להרגיש שצריך לעקוב אחרי מיליון מקומות או לטבוע במידע.

בכל שבוע אשתף כאן המלצות על תערוכות, פתיחות גלריה, מיצבים ציבוריים, ירידי אמנות, אירועים במוזיאונים (גם לילדים), וכל מה שנראה לי מעניין ושווה יציאה. לפעמים זו תהיה רשימה ארוכה, לפעמים המלצה אחת מדויקת ונראה יחד לאן זה יתפתח 🙂

בקיץ אשתף גם המלצות אמנות בישראל, למי שקופץ לביקור מולדת 🇮🇱

שמחה שאתם פה, ובקרוב הפוסט הראשון יוצא לדרך 🚀